הדי שביתת הרופאים האחרונה עדיין נשמעים ונראה שיעבור זמן רב עד שיגלידו הצלקות שהיא הותירה. כבר עתה צצות שאלות קשות באשר להתנהלות הרופאים כציבור מאורגן, וחשוב להעלות אותן באומץ ובעינים פקוחות.
עוד בעניין דומה
השביתה, הצלחה מדומה? במשך כל ששת חודשי השביתה שררה "אחדות מופלאה" בין הרופאים. הר"י בראשות ד"ר אידלמן הכריזמטי הובילה קמפיין מתוקשר (זוכרים את הצעדה? את שביתת הרעב?). הרופאים מילאו באדיקות אחר הוראות מטה השביתה, ולמרות הפגיעה בחולים הצלחנו הפעם לזכות באהדת הציבור והתקשורת. איך קרה שזמן קצר לאחר חתימת ההסכם שנחשב על-ידי רבים להישג היסטורי, התרחשה רעידת האדמה שהפכה למרי גלוי והגיעה לכדי נטישה של חלק מהרופאים בהתפטרות מאורגנת? האם היו לנו ציפיות גבוהות מדי מהשביתה או שרוח המחאה החברתית של קיץ 2011 סחפה גם את הרופאים למרד?
האתגר הגדול של הר"י בעתיד הוא להעלות את בעיית מערכת הבריאות על סדר היום, לפחות כמו נושאי החינוך, הכלכלה והביטחון
מה קרה לאחדות? התופעה המדאיגה מבחינתי היא כרסום בלכידות ציבור הרופאים. הר"י איבדה להערכתי את תדמיתה כארגון אקטיביסטי ולוחמני. ניצנים ראשונים לכך נראו עם סיום השביתה הקודמת והגיעו לשיאם היום. שמונה שנים של סחבת מתמשכת בבוררות והתעלמות עיקשת של הממשלה מרפורמה אמיתית בבריאות הביאו את ציבור הרופאים למצב של ייאוש, אדישות וחוסר מעורבות. התחלנו את שביתת 2011 עם מנהיגות מובילה, אך מאחוריה משתרך ציבור רופאים אדיש וחסר מוטיבציה שאינו מאמין ביכולתו לשנות.
אובדן ה"שטח": ארגון עובדים חייב לחוש את הדופק ולשמור על קשר רצוף עם אנשיו. ועדי הרופאים בבתי החולים איבדו בשנים האחרונות את השפעתם, וקולם של הרופאים לא נשמע. רופאים רבים איבדו את האמון בארגון והם משלמים את דמי החבר רק כדי לשמר את ההטבות. אני חושש שהר"י לא השכילה לחוש בשינויים הדינמיים המתרחשים במערכת הבריאות, לבדוק מדדי שחיקה ועומס, לצאת וללמוד ממקור ראשון על תסכולים וקשיים ולהילחם בגלוי ובאומץ בניצול של הרופאים, ובפרט של הצעירים שבהם.
נתק תקשורתי: בעידן של תקשורת מהירה ובלתי אמצעית כמו טלפון ואינטרנט, הר"י שולחת בעיקר הודעות חד-סיטריות. האתר שבו מתפרסם מכתב זה הוא צעד ראשון ושינוי לטובה ברמת התקשורת, שיש להרחיבו ולשפרו. כעת אין בינינו שיח חופשי ודיון דמוקרטי על הסוגיות הקשות ההולכות ונערמות. הנציגים הנבחרים לא מאזינים, לא מטים אוזן למצוקות אמתיות. לא נראה שנציגינו מוכנים להתעמת עם משרד הבריאות ועם הנהלות בתי החולים על מגמות פיתוח ומסחור הפוגעות בתנאי העבודה של הרופאים ומטילות עליהם עומס בלתי נסבל. ארגון רופאי המדינה (אר"מ), המייצג את 11 בתי החולים הממשלתיים "נאלם" ואיבד את ייחודו כחטיבה עצמאית בהר"י. נציגי הארגון אינם טורחים ליצור קשר עם הרופאים החברים הארגון- לא במכתבים ולא באתר אינטרנט, ולאסיפות בודדות ונדירות שנערכות בבתי החולים מגיעים רק מתי מעט.
כוחנו יישמר רק במאבק מלוכד, בשותפות אינטרסים, תוך גישור על הפערים וההבדלים בין הסקטורים השונים ולא בפיצול ובידול
מחאת המתמחים: במשך עשרות שנים מנסה הר"י לגשר על הפערים בין רופאים צעירים לוותיקים, בין פריפריה למרכז, בין מתמחים למומחים, בין כאלה שמשתכרים יותר לכאלה שמשתכרים פחות. האחדות הייתה כוח מלכד שאפשר לנו להילחם ולשרוד כציבור בעל אינטרסים משותפים. ההתפטרות ההמונית של המתמחים הצעירים מצביעה לצערי על משבר ערכי עמוק. נטישת בתי חולים הייתה תמיד האמצעי האחרון והקיצוני ביותר במאבק המאורגן. חבל שקבוצה של רופאים החליטה לעשות דין לעצמה, לצאת כנגד החלטת הרוב ולהשתמש ב"נשק יום הדין" להשגת מטרותיה. להערכתי, הבידול לא יביא לתוצאות המקוות ויש סכנה שפגיעה קשה בתפקוד מערכת הבריאות תגרור את הממשלה לפתרונות שאינם רצויים לנו בטווח הארוך, כפי שקרה במדינות אחרות. יש ליצור דרכי ביטוי לגיטימיות שיאפשרו למתמחים לקחת חלק בתהליכי קבלת ההחלטות, ברמת הוועדים המקומיים והמוסדות הארציים.
איפה הציבור? במהלך החודשים הארוכים של השביתה לא הצלחנו לגייס את הציבור ולהעביר אותו לצדנו. "הצלת הרפואה הציבורית" התגלתה כסיסמה ריקה מתוכן. לא הצלחנו לגייס את קופות החולים, את ארגוני החולים, את חברי כנסת, את אישי הציבור ואת מוליכי הדעה, שילחצו על הממשלה לבצע רפורמה אמיתית ברפואה הציבורית הקורסת. בכתבות בטלויזיה העמדנו מתמחים מתמוטטים מעייפות כי זה מצטלם טוב, אבל זהו רק פן אחד של הבעיה. האתגר הגדול של הר"י בעתיד הוא להעלות את בעיית מערכת הבריאות על סדר היום, לפחות כמו נושאי החינוך, הכלכלה והביטחון.
התפטרות ההמונית של המתמחים הצעירים מצביעה על משבר ערכי עמוק. נטישת בתי חולים הייתה תמיד האמצעי האחרון והקיצוני ביותר במאבק המאורגן
הרופאים הבכירים: קשה להבין מהיכן הופיעו פתאום אותם רופאים בכירים המכריזים מלחמה על הארגון שלהם. היכן היו עד כה מנהלי המחלקות המתיימרים לדבר בשם המתמחים? האם נלחמו אישית או במסגרת האיגוד הפרופסיונלי שלהם כדי לשפר את תנאי העבודה של המתמחים? האם יצאו לתקשורת בזמן השביתה להגנת הרפואה הציבורית? והיכן כל אלה שצעדו עם ד"ר אידלמן בדרך לירושלים? מדוע לא רואים ולא שומעים אותם יוצאים להגנתו כעת?
בעת שאני כותב את הדברים אנו עדיין בתוך עין הסערה. בג"צ עדיין לא פסק את דברו לגבי ההתפטרות המאורגנת של המתמחים, אבל סימני הקרע העמוק כבר ניכרים בתוכנו. מי ירוויח מפירוק ההסתדרות הרפואית? לדעתי אף אחד. כוחנו יישמר רק במאבק מלוכד, בשותפות אינטרסים, תוך גישור על הפערים וההבדלים בין הסקטורים השונים ולא בפיצול ובידול. מעבר לכך ברור שגם כאשר הקרב הנוכחי יסתיים, המערכה הגדולה עוד לפנינו. הסכם 2011 ישפר במעט את שכר הרופאים, יזרים מעט חמצן לפריפריה ויגדיל את מכסת התקנים, אבל מערכת הבריאות הציבורית תמשיך להתבוסס בדמה, עד שיבוא מנהיג פוליטי אמיץ ויעלה את "בריאות העם" לסדר היום הלאומי. זה חשוב לפחות כמו הקוטג'...
גילוי נאות: הכותב היה בעבר חבר ועד שיבא, מזכירות אר"מ והוועד המרכזי של הר"י