דעות

שיקום למטופלים-רופאים: כשהמטופל הוא רופא בעצמו

כיצד צריך הצוות הרפואי להתייחס לרופא, עמית מוכר, הזקוק לטיפול שיקומי בגלל נכות? ואיך מגיב הרופא-הנכה עצמו באשפוז השיקומי הארוך?

במארב בלבנון, עוד לפני מלחמת לבנון הראשונה, נפגע רופא שהכרתי כשהיה סטודנט שלי. הוא נפצע קשה, עבר טיפול מציל חיים ואחריו הגיע למחלקת השיקום. חבריו הרבים, רופאים ובני מחזור, ביקרו אצלו תכופות. היה נפלא לראות את העידוד והליווי שמהם נהנה וגם את ההווי שהתפתח סביב הרופא הקרבי עטור התהילה. אבל היו מקרים שידידיו הרופאים של הנפגע כאילו שכחו שפצעיו טרם הגלידו לחלוטין, שהוא משותק חלקית ועדיין סובל לעתים מחום ומזיהומים. לפעמים נדמה היה שעוד רגע הם יסחבו אותו לבילוי בפאב או במסעדה.

כשהבחנתי בנטיות כאלה, קיבלתי על עצמי את תפקיד הרופא האחראי ופעלתי למנוע החלטה פזיזה ומסוכנת. נאלצתי להתעלם מהיכרותי עם הנפגע ועם חבריו ולהחליט כבעל מקצוע מה מותר, מה צריך ומה אסור לעשות. לשמחת כולם, הרופא הפצוע חזר לעמוד על רגליו, למד מחדש ללכת ורכש עצמאות מוחלטת בתפקודי היום-יום. הוא החלים כמעט לגמרי ועם השנים פיתח קריירה רפואית ואקדמית מרשימה.

כמו כל אדם, גם רופאים חולים לפעמים, נפגעים בתאונות או במלחמות וחלקם אף נותרים נכים. זה לא מפתיע, בהתחשב בלחצים שעמם נדרשים רופאים להתמודד: אחריות מקצועית ואתית, תחרות אקדמית, שאיפה מתמדת למצוינות, מאבק מתמיד לשיפור תנאי העבודה ודרישות מצד משפחות החולים, ההנהלה, התקשורת ומערכת המשפט, לגילוי אמפתיה ויחס נאות למטופלים. כל אלה הם חלק מהשגרה של הרופאים, שמעבר לטיפול בחולים עוסקים גם בהוראה, בהסברה ובמחקר. אין פלא שרבים מהם עייפים ומועדים לתאונות.

כרופא שיקומי אני מתמודד לא פעם עם שאלות נוספות, שאינן עולות בדרך כלל בספרות המקצועית: איך נדרש הצוות להגיב כשרופא מגיע לאשפוז שיקומי? איך עליו להתייחס לרופא, עמית מוכר, הזקוק לטיפול שיקומי בגלל נכות? איך מגיב הרופא-הנכה עצמו באשפוז השיקומי הארוך? אנו שואלים את עצמנו אם הרופא הפצוע או הנכה, המתאשפז במחלקת השיקום לאחר שטופל במחלקות אחרות, כבר הפנים את מצבו. לא תמיד הוא מוכן לעבוד שעות וימים ארוכים במערכת המופקדת על שיקומו.

ברוב המקרים הידע של הרופא הנכה על התהליך המחכה לו במחלקה השיקומית חלקי או נעדר. מבחינה זאת אין הבדל בינו לבין כל נכה אחר. תהליכי הדחקה ושכחה אינם פוסחים על רופאים. השכלה וידע עוזרים בדרך כלל להפנמת עקרונות הטיפול השיקומי, אבל הרופאים אינם חסינים לדיכאון שעשוי להתפתח בעקבות טראומה ונכות. גם הם מתלבטים עד כמה עליהם לשתף בני משפחה או חברים במה שקרה להם, בסיבוכים הכרוכים בנכות או בתוצאותיה.

כרופאים-משקמים עלינו גם לשאול, אם הנכה יוכל להמשיך בעבודתו כרופא, לברר אם הליקויים והמגבלות לא יפגעו בתפקודו. ברור שהמאמץ של המערכת השיקומית מופנה להחזרת המטופל למעגלי החיים שבהם סבב טרם התאונה. אם הרופא-הנכה אינו סובל מליקוי קוגניטיבי או שיפוטי, אין כל מניעה שהוא ישוב לעבודתו. ההחלטה נתונה בראש ובראשונה בידיו שלו. את יכולתו וליקוייו יש להביא בחשבון רק בהמשך. במערכת הבריאות על ענפיה וזרועותיה - הרפואה התעסוקתית, משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית - יש כלים לדון בהיבטים שונים של אבחון מקצועי.

הכרתי פעם, בנסיבות חברתיות, רופא שחלה במחלה המטולוגית קשה. כעבור תקופה מסוימת הוא הגיע לטיפול במחלקה השיקומית שבניהולי. מחלתו פגעה בחוט השדרה והוא נותר משותק ומרותק לכיסא גלגלים. לא קל לטפל באדם הסובל משילוב של נכות נוירולוגית ומחלה אונקולוגית. הוא נזקק לטיפול בשתי המחלות, הכולל כימותרפיה, ולכל הסובבים אותו ידועה האבחנה הקשה. הוא עמד בכבוד בכל המטלות, סיים את תהליך השיקום וחזר לביתו ולעבודתו. לצערי, לא חלף זמן רב והמחלה גברה עליו.

לא מעט רופאים ממכרי ומעמיתי לא היו מודעים לגורמי סיכון שונים והמשיכו לאורך שנים בהתנהגות מזיקה (עישון, זלילה, חוסר פעילות גופנית, עבודה סביב השעון), עד שלקו באירוע מוחי. כלל לא היה ברור אם בעקבות הטראומה ישנו את התנהגותם ויפנימו שרופאים הם ככל האדם.

ג'ורג' ברנרד שו כתב על כך בספרו "דילמת הרופא": "עבודת הרופא היא אומנות ולא מדע. זאת אף לא אומנות הדואגת להחזיק את בני האדם בריאים... זאת אומנות הריפוי של המחלות. באופן נדיר קורה שהרופא הקלינאי תורם גם למדע הצרוף... אך לעתים קרובות יותר קורה שהרופא מגיע למסקנות מוטעות, מפני שהוא נטול רקע מדעי מספק...".

*פורסם לראשונה ב'הארץ'

נושאים קשורים:  דעות,  רפואת שיקום
תגובות