דעות

החוק להזנה בכפייה: נוגד את האתיקה ומיותר מבחינה רפואית

חוק ההזנה בכפייה פוגע לא רק בזכויות האדם, אלא עשוי לגרום נזק משמעותי גם למדינה; לא פלא שההסתדרות הרפואית ורבים מהרופאים "נעמדים על הרגליים האחוריות" ויוצאים במחאה חריפה

שביתת רעב היא אולי האמצעי האחרון והיחיד של אסירים ועצירים להביע את מחאתם. בישראל זהו אמצעי מחאה אשר משמש בעיקר עצירים מנהליים־ביטחוניים שכלואים לתקופות זמן לא ידועות.

חוק ההזנה בכפייה, שאותו אישרה הממשלה, מעורר דיון ותיק בין ביטחון המדינה לבין החובה לשמור על זכויות אדם. אלא שבמקרה זה חוק ההזנה בכפייה פוגע לא רק בזכויות האדם, אלא עשוי לגרום נזק משמעותי גם למדינה.

העיקרון הראשון והבסיסי של עולם הרפואה הוא primum non nocere, או בתרגום לעברית - "ראשית, אל תגרום נזק". כל שכן, כשנזק עשוי להיגרם במהלך פרוצדורה רפואית שמתבצעת בניגוד גמור לרצונו המוצהר של אדם, ותוך כדי פגיעה אנושה בזכותו לאוטונומיה.

כאמור, חובתו הראשונה במעלה של הרופא היא לשים את טובת המטופל במרכז ההחלטה על ההליך הרפואי, וזאת בלי להעמידו בפני סיכונים מיותרים או נזקים; טובת המטופל כפי שהמטופל עצמו תופס אותה, ולא כפי שהרופא, המדינה או כל גורם אחר מבקש לכפות עליו. הכללים המשפטיים והאתיים הם שמייצרים את "מרחב ההגנה" למטופל מפני אינטרסים גלויים וסמויים, שעשויים להיות לרופא או, במקרה זה, למדינה.

"החוק הופך את הרופא להיות זרוע מבצעת של מדיניות ממשלתית, וזאת בניגוד לחובותיו ולכללי היסוד של המקצוע"

לנוכח זאת, לא פלא שההסתדרות הרפואית ורבים מהרופאים "נעמדים על הרגליים האחוריות" ויוצאים במחאה חריפה. שהרי חוק מעין זה עשוי לרחף כעננה שחורה מעל לראשם של הרופאים הישראלים. החוק הופך את הרופא להיות זרוע מבצעת של מדיניות ממשלתית, וזאת בניגוד לחובותיו ולכללי היסוד של המקצוע.

הלכה למעשה, גם אם יימצא (וסביר שיימצא) רופא שיסכים לבצע הליך רפואי של הזנת אסיר בניגוד לרצונו, פעולתו זו תהיה מנוגדת לכללי האתיקה הרפואית. כך שבפועל, עשוי הרופא לחשוף עצמו לסנקציות קשות ולפגיעה מקצועית, החל בתלונה לוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל וכלה בהדרה ובגינוי בפורומים מקצועיים ברחבי העולם.

"על פי חוק זכויות החולה, ברגע שבו האסיר שובת הרעב יאבד את הכרתו, רשאי הרופא להעניק לו טיפול מציל חיים"

נדמה כי התנגדותה העזה של הקהילה הרפואית בישראל ובעולם להזנת אסירים בכפייה נשענת במידה מסוימת גם על זיכרון העבר, זיכרון ממשטרים אפלים שנהגו לגייס את הרופאים בשם מדיניות שלטונית וקידום רעיונות פסולים.

בשולי הדברים, ייתכן שבמידה מסוימת החוק בכלל מיותר. שהרי על פי הוראות חוק זכויות החולה - שמגן על האוטונומיה של המטופל - ברגע שבו האסיר שובת הרעב יאבד את הכרתו, רשאי הרופא להעניק לו טיפול מציל חיים. בפועל, התוצאה עשויה להיות אותה תוצאה.

מכאן, שהיה ראוי להימנע מחקיקה שנויה במחלוקת משפטית, אתית ומוסרית, חקיקה שבכוחה להכתים את ישראל ואת ציבור הרופאים ברחבי העולם, ופשוט להמשיך לפעול בהתאם להוראות ולעקרונות של חוק זכויות החולה.

* המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

נושאים קשורים:  דעות,  הזנה בכפייה,  הר"י,  שביתת רעב,  חוק זכויות החולה,  אתיקה רפואית
תגובות
18.06.2015, 11:58

בנוגע לייתור החוק כפי שמציג עו"ד יניב גודה בפסקה הלפני אחרונה - הרי שהדבר לא מדויק.
חוק זכויות החולה מאפשר לבצע פעולה מבלי שנדרשת הסכמתו של החולה, באישור ועדת אתיקה, תוך הנחה שהחולה למעשה מעוניין בכך (אך מחמת מחלתו אינו יכול להביע את הסכמתו, או שמחמת מחלתו דעתו משובשת).
ישום זה בסוגיה של שביתת רעב מכוונת הוא מסורבל ובעייתי.

בהצעת החוק יש התייחסות לנקודה זו.

חשוב לזכור את דברי ארדן - תמיד ימצאו רופאים
באמריקה הוקעו רופאים שהסכימו להשתתף בהוצאה להורג על ידי הזרקה .
יותר קל למצוא שרים שאינם מבחינים באמירות אומללות.

כבר הבעתי דעתי בסוגיה זו ולכן אתמצת:
1. צודק יו'ר הר'י בהבעת התנגדות מוחלטת לחוק (שטרם השלים את הליך החקיקה).
התנגדותו הובהרה בצורה מנומקת וברורה ,כשהיא מבוססת על כללי האתיקה הרפואית.
אני תומך בגישה זו חד-משמעית!
2. אני מבחין בזילות הגישה לאתיקה הרפואית, מצד השר ארדן, וגם מצידו של סגן השר ליצמן.
לשניהם אני קורא : תנו כבוד לערך זה ! חדלו להתערב בעבודת הרפא ובעקרונות המנחים אותה!!
פרופ. תיאו דב גולן.

19.06.2015, 12:40

1) אני שמח להווכח שהמגיבים כבר אינם "אנונימים".
2) צודקים קודמי, אכן תמיד ימצא מיעוט רופאים שיהיו מוכנים לבצע מעשים לא אתיים (בעברית= אל מוסריים). על כן, המחאה של רוב הרופאים צריכה להיות לא נגד הרופאים המסכימים אלא נגד שרים, כמו ארדן, הסבורים שקבוצות אנשים (רופאים, אסירים וכו') אינם אלא כלים ומכשירים בידי השלטון כדי להשיג מטרות פוליטיות של המדינה העומדת מעל אזרחיה ואסיריה.
ד"ר וידנפלד יעקב

30.07.2015, 21:07

עמיתי היקרים המגיבים. צר לי אך חל בלבול מושגים. אכן הזנה בכפיה הוא מונח שגוי. הצלת חיים הוא המונח הראוי. חוקי מדינת ישראל אכן מבחינים בין השנים (חוק לא תעמוד על דם רעך חוק זכויות החולה ועוד ועוד). מדהימה בעיני העובדה שראשי ארגוני הרופאים המצוטטים כאן מדברים על 4 עקרונות האתיקה כשהם מתבוננים רק במראה האנגלו אמריקאית. ובכן... זה מצע לא מספק בעליל... החקיקה בישראל כמו גם הפרקטיקה מדגימים פעם אחר פעם את היחודיות ואת האוטונומיה האתית של הרפוה בישראל. היכן הערכים של סולידריות? קדושת החיים? אמירת אמת ועוד. אני מפנה אתכם למאמר "ביואתיקה בישראל - בין אירופה לארהב בעיתון הרפואה וכן הספר "ביואתיקה כחול לבן" בו טובי המומחים בתחום מראים כיצגץד פיתרון דילמות כמו הזנה בכפייה בצד ביטול הולדה בעוולה או כפיית טיפול על חולה מסרב חייבים להיפתר ואכן נפתרים אחרת בישראל. לכן אני דוחה מכל וכל את האמירות של העמדה לדין וכדומה. ולהיפך- רופא שלא יציל חיים הוא העבריין.