שחרור מאשפוז ביחידת טיפול פליאטיבי לטיפול ארוך טווח עשוי להיות מאתגר. באנגליה, מאושפזים בהוספיס עוברים לבית טיפול אם הם לא דורשים יותר טיפול פליאטיבי מיוחד ולא יכולים להיות משוחררים לביתם. ישנן ראיות המצביעות על כך שמטופלים ובני משפחותיהם מוצאים את האפשרות הזו מטרידה.

מטרת מחקר זה הינה לחקור את הסוגיה העולה כאשר המטופל מועבר מהוספיס לבית טיפול בסוף החיים, מנקודת המבט של הצוות הרב-תחומי בהוספיס. מחקר זה הינו מחקר איכותני שבו נעשה שימוש בניתוח תמטי כדי לנסח תמות מדיונים בקבוצות מיקוד עם צוות ההוספיס.

בוצעו חמש קבוצות מיקוד עם צוותי טיפול בהוספיסים באנגליה. המשתתפים כללו חברי צוות רב-תחומי המעורבים בקבלת החלטות בנוגע לשחרור. בכל הקבוצות היה נציג מצוות האחיות הבכיר ורופא בהוספיס, גודל הקבוצה נע בין 3-8 משתתפים. כל הקבוצות, מלבד קבוצה אחת, כללו פיזיותרפיסט, מרפא בעיסוק ועובדי תמיכה במשפחה.

המיקוד העיקרי בדיון נגע בדילמות סביב השחרור. כולל (1) דאגות אתיות (דילמות סביב ההחלטה, חוסר אוטונומיה של המטופל והקצאת משאבים); (2) אתגרים בתקשורת; ו-(3) הבדלים בין הרעיון ובין המציאות של הטיפול הפליאטיבי בהוספיס.

לסיכום, הצוות ביחידות הטיפול הפליאטיבי מוצא כי שחרור מטופלים לבתי טיפול הינו נדרש, אך לעיתים לא מספק עבורם ומצער עבור המטופלים ובני משפחותיהם. יש צורך במחקר נוסף בכדי להבין את חווית המטופלים בנוגע למעבר לבתי טיפול עבור טיפול בסוף החיים, בכדי שיוכלו ליישם התערבויות לצמצום צער זה.

מקור:

Thomas, T. et al. (2018) palliative medicine. 32(7)