"אבא שלי - ד"ר מלוין ברוקס - היה רופא משפחה במרפאת כפר בפרדס חנה-כרכור", מספרת ד"ר רבקה ברוקס, "וממנו למדתי את האהבה למקצוע, האכפתיות והמסירות לכל מטופל. עד תאריך הפרישה שלו הוא המשיך להגיע למרפאה עם אותו ברק בעיניים כפי שהיה בראשית דרכו. הברק הזה הוא האור המוביל אותי בדרכי המקצועית".

ד"ר ברוקס, בת 48, המתגוררת כיום בשכונת בית הכרם ("אני אוהבת הרבה ירוק מסביב") בירושלים, גדלה בכרכור מאז עליית המשפחה ארצה כשהיתה בת שלוש. היא בוגרת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, עשתה התמחות במחלקת ילדים ב"הדסה הר הצופים" והתמחות על בטיפול נמרץ ילדים ב-RCH במלבורן אוסטרליה וב"הדסה". היא בחרה בתחום זה כי לדבריה, "יש סיפוק אדיר לראות משפחה המגיעה לאשפוז במצוקה קשה ויוצאת מאשפוז עם חיוך".

בנוסף לעבודתה השוטפת עוסקת ד"ר ברוקס בהוראה של סטודנטים לרפואה, הן ברפואת ילדים והן בנושאים הקשורים לתקשורת, אתיקה ומקצוענות רפואית. "אני אוהבת ללמד והייתי רוצה להאמין שיש לי השפעה חיובית כלשהי על פיתוח דור העתיד של הרפואה".

"אני גם מתעניינת מאוד בטיפול פליאטיבי ותומך בילדים. אחד ההישגים שלי היה פתיחת מרכז לטיפול תומך בילד ב'הדסה' - מרכז ייחודי בארץ, המעניק כתובת לילדים עם בעיות כרוניות מורכבות, חלקם מונשמים כרונית. המרכז מעניק תמיכה וכתובת לילד ולמשפחתו, כאשר הדגש הטיפולי הוא על העצמת ההורים בכל תהליך קבלת החלטות הקשורות לטיפול של ילדיהם. אני רואה קשר הדוק בין טיפול נמרץ וטיפול תומך".

ספרי בבקשה על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים?

"לפני שנים רבות, עדיין כמתמחה, הגיעו למיון תאומים פגים, בן ובת, ששוחררו רק שבוע קודם לכן. הם היו בני חודש בערך. המצב הפך לדרמטי עם הידרדרות מהירה ושני התינוקות, בזה אחרי זה, חדלו מנשימה והיו בסכנת חיים. יחד עם עוד מתמחה התערבנו עם הנשמה וטיפול תומך והקטנים יצאו מזה.

"היות שהבן עדיין לא עבר ברית מילה, הוא זכה לכל אורך הטיפול לשם 'בן-של'. עשור אחרי זה, במחלקת ילדים רגילה, עברתי בביקור בין כל המטופלים כרופאה בכירה, ובחדר האחרון שהה ילד נחמד עם זיהום ברגל, ממש לפני שחרור. את האבא זיהיתי מיד והוא אותי. מיותר לציין שהיה מרגש מאד לראות את אותו ילד חיוני, חסון וחביב להפליא שהצלחנו לחלץ יחד עם אחותו ממצוקה של ממש כאשר היה תינוק קטנטן".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"אכפתיות. אני יודעת שזה נשמע קלישאה אך אני משתדלת לטפל בכל ילד כאילו היה שלי".

אם לא היית רופאה היית?

"החלום שלי כילדה היה להיות גננת. כל העניין של הרפואה תפס אותי בהפתעה. מובן שאינני מתחרטת על הבחירה שלי, לדעתי רופאת ילדים הוא המקצוע היפה ביותר בעולם ובמידה מסוימת אני גם כך קצת גננת במקצועי, אבל אם לא רופאה, אז נראה לי שגננת היה הכי כיף, ואם לא גננת, אז מוכרת ספרים".

מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?

"אני עכבר שטח ומאד אוהבת לטייל בארץ ובחו"ל. אזור מדבר יהודה וים המלח הם מהחביבים עלי ביותר. אני גם תולעת ספרים רצינית וחובבת ריקודים סלוניים ולטיניים – רומן שהחל עם לימודי הבלט והפסנתר כשהייתי ילדה".

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"הייתי מפסיקה את טרטור המטופלים ומצמצמת את הביורוקרטיה למינימום אפשרי".