אשפוזים של מטופלים בסוף החיים, ובפרט אלו אשר מתים זמן קצר לאחר אשפוזים טומנים בחובם קשיים לקובעי מדיניות ברחבי העולם. ישנו תת-דיווח לגבי כיצד מטופלים אלו עוברים לבתי החולים ולגבי התפקיד המרכזי שישנו לצוותי אמבולנס בתיווך העברות אלו. מטרת המחקר הייתה להבין את תפקידו של צוות האמבולנס באשפוזם של מטופלים המתקרבים לסוף החיים. המחקר בוצע באמצעות ראיונות איכותניים תוך שימוש במקרים פרטניים של מטופלים כבסיס לדיון וזיהוי תמות.

במחקר השתתפו שישה אנשי צוות אמבולנס ושלושים אנשי צוות רפואי אחרים אשר מעורבים בהעברת מטופלים בגיל 65 שנים ומעלה לבית חולים גדול באנגליה. כלל המטופלים מתו תוך שלושה ימים מקבלתם בשל סרטן, מחלת ריאות חסימתית כרונית או דמנציה.

צוותי האמבולנס הדגימו גישה חיובית לגבי האפשרות לתת לאנשים למות בביתם, כל עוד אנשים אלו אינם יכולים להרוויח מטיפול בבית החולים. חסמים לאי העברה לבית החולים כללו קושי בארגון מטפלים מחוץ לשעות עבודה רגילות, היעדר מידע הזמין למטופלים ודגש על טיפול דחוף.

מסקנת החוקרים היא כי צוותי אמבולנס הינם בעלי תפקיד חשוב בקבלה של מטופלים בסוף החיים לבתי חולים. צוותים אלו נדרשים לעיתים קרובות להחליט האם מטופל נשאר בביתו או צריך לעבור לבית החולים. הקושי של הצוותים בתיווך טיפול בסוף החיים מחוץ לבית החולים מאתגר את התפיסה השלילית כי אשפוזים בסוף החיים הם כשלונות. מטופלים חיפשו טיפול בבית החולים כאשר לא יכלו לקבלו בקהילה.

מקור: 

Hoare, S. et al. (2018) Palliative Medicine . 32(9), 1465