ירידה במשקל כתוצאה משינויים בתזונה מובילה לתגובה מפצה של עליה בתיאבון, אשר כנראה נובעת משינויים בריכוז הפלזמה של הורמונים האחראיים על רגולציית התיאבון. התשובה לשאלה - האם שינויים אלה חולפים או קבועים - עדיין אינה ברורה. מטרת מחקר זה הייתה להעריך האם שינויים סובייקטיביים ואובייקטיבים בסמני התיאבון, אשר נצפו לאחר ירידה במשקל, נשתמרו גם לאחר שנה.
עוד בעניין דומה
במחקר השתתפו 100 אנשים (מתוכם 45 גברים) הסובלים מהשמנת יתר (מדד מסת גוף (BMI):י4 ± 37 ק"ג/מטר2, גיל: 10 ± 43 שנים), אשר עברו קודם כל דיאטה של תזונה דלה באנרגיה, שנמשכה 8 שבועות. לאחר מכן, 4 שבועות של הזנה מחדש ולבסוף תכנית שימור של שנה. מדדים סובייקטיביים של רעב, תחושת מלאות, רצון לאכול וצפי צריכת מזון, נלקחו בצום או לאחר ארוחות (Postprandial). מדדי פלזמה של גרלין פעיל (Active Ghrelin, AG), פפטיד YYי(total peptide YY, PYY), יGLP-1 פעיל (Active glucagon-like peptid-1), כוליציסטוקינין (Cholecystokinin, CCK) ואינסולין נמדדו בתחילת המחקר (רמות בסיס), בשבוע 13 ולאחר שנה.
תוצאות המחקר הראו כי בשבוע 13, ירידה במשקל של 16% (1 ± 18- ק"ג, P<0.001), הייתה קשורה לעליה משמעותית במדדי הרעב בצום ולאחר הארוחות, בנוסף נראתה עלייה בתחושת מלאות לאחר הארוחות, שהופיעה בשילוב עם ירידה בצפי לצריכת מזון. כל אלו היו מלווים בעליה משמעותית בריכוזי הגרלין הפעיל, הבסיסי (Basal) ולאחר ארוחות, ירידה בכוליציסטוקינין לאחר ארוחות, וירידה באינסולין הבסיסי ולאחר ארוחות. במעקב לאחר שנה, עם ירידה במשקל שנשמרה (15%;-16 ± 1 ק"ג, P<0.001), מדדי רעב בצום ומלאות לאחר ארוחות, נשארו מוגברים ומדדי צפי לצריכת מזון לאחר ארוחות, פחתו. גרלין פעיל בסיסי ולאחר ארוחות, נשאר מוגבר, לעומתו אינסולין פחת. כוליציסטוקינין לאחר ארוחות היה מוגבר בעוד פפטיד YY ירד.
מסקנת המחקר הייתה, שיחד עם ירידה במשקל של 15% שנשמרה לאחר שנה שלמה, הדחף לאכול במצב של צום עלה. אך עם זאת, דחף זה יכול להתאזן עם תחושת מלאות לאחר האוכל, שעולה גם. על מנת לסייע בשימור הירידה במשקל, אסטרטגיות חדשות נדרשות לניהול העלייה ברעב והדחף לאכול.
מקור:
Nymo, S. et al. (2018). International journal of obesity. 42, 1489