נתוני המחקר הופקו מהמדגם הלאומי למאושפזים, מהשנים 2008-2014. החוקרים ערכו השוואה בין מטופלים אשר קיבלו טיפול פליאטיבי למטופלים שלא טופלו, בעזרת שימוש במשתנים הבאים: דמוגרפיה, אפיון בית החולים, קו-מורבידיות, סיבוכים לאחר-השתלה ופרוצדורות שבוצעו בזמן האשפוז.
עוד בעניין דומה
המחקר השתמש ברגרסיה לוגיסטית רבת-משתנים (Multivariate logistic regression) על מנת לזהות דפוסים המקושרים לשימוש ברפואה פליאטיבית.
החוקרים מצאו שבקרב-21,458 מטופלים אשר עברו השתלת מח עצם המטופויטית, 278 טופלו בשיטות רפואה פליאטיביות (1.30%). תדירות השימוש בשיטות פליאטיביות גדל בצורה משמעותית מ-0.64% ב-2008 ל-1.95% בשנת 2014.
כמו כן נמצא שחולים אשר טופלו בטיפול פליאטיבי סבלו יותר מ: קו-מורבידיות, סיבוכים לאחר השתלה, פרוצדורות בזמן אשפוז ובנוסף היו בסבירות גבוהה יותר להיות בעלי אבחנה של לוקמיה. במטופלים אשר עברו השתלה אלוגנית הגורמים שצפו טיפול פליאטיבי היו: מספר מיטות אשפוז גדול בבית החולים, מקור תאי מח עצם מחבל טבורי ומחלת השתל נגד המארח (GVHD). באנליזה משנית של 783 מטופלים אשר מתו בזמן האישפוז, 166 (21.2%) קיבלו טיפול פליאטיבי.
מסקנות המחקר הראו ששיעור השימוש ברפואה פליאטיבית במטופלים העוברים השתלת מח עצם גדל משמעותית בין השנים 2008-2014, אך עדיין נשאר נמוך למדי. נדרשים מחקרים נוספים כדי להבין טוב יותר את המחסומים המונעים שימוש ברפואה פליאטיבית במטופלים העוברים השתלת מח עצם.
מקור: