רופאים בטיפול נמרץ נדרשים למצוא את האיזון הנכון בין שיתוף משפחות החולים בקבלת החלטות מכריעות, לבין הניסיון להעמיס עליהן כמה שפחות. ממילא, הדבר מצריך התנהלות על פי גישה מותאמת אישית, ולא גישה המבוססת על מודל מודל.
עוד בעניין דומה
בכת העת Palliative Medicine בחנו החוקרים את האופן שבו מערבים רופאים את המשפחות בתהליך קבלת ההחלטות בנוגע לטיפול תומך חיים ביחידות לטיפול נמרץ בילודים, ילדים ומבוגרים. לצורך כך, ניתחו החוקרים באופן אינדוקטיבי 101 שיחות מוקלטות, ואפיינו אותן מבחינה נושאית.
במחקר לקחו חלק מאה וארבעה בני משפחה (61% נשים, 39% גברים) ו-71 רופאים (60% נשים, 40% גברים) מתוך 36 חולים (53% נשים, 47% גברים) מיחידות לטיפול הנמרץ בילודים, ילדים ומבוגרים במרכז רפואי אוניברסיטאי גדול.
החוקרים אפיינו שמונה אופני התנהגות תקשורתית שהיו רלוונטיים וניתנים להבחנה. ההתנהגות התקשורתית של הרופאים שיקפו גישות עקביות - גישה משתפת או גישה מונחית-רופא, או לחלופין התנודדות בין שתי הגישות. רופאים הציגו גישה מונחית-רופא או גישה מתנדנדת לעתים קרובות יותר מאשר גישה משותפת, במיוחד ביחידה לטיפול נמרץ במבוגרים. הרופאים לא סיפקו מידע אודות התאמת הגישה בה בחרו לאופן קבלת-ההחלטות המועדף על המשפחות.
על אף שישנה המלצה לשימוש בשיטת תקשורת המותאמת להעדפות המשפחה, נראה שהיא איננה מיושמת בפועל. על מנת לאפשר תקשורת מותאמת אמיתית, יש לעורר את מודעות הרופאים בנוגע להשפעה של ההתנהגות התקשורתית שלהם. המיקוד של יוזמות חינוכיות צריך להתרכז במיוחד בשיפור יכולת הרופאים לבחון את אופן קבלת ההחלטות המועדף על המשפחות באופן שיש בו טאקט, וכן ביכולת השיתוף ההדי של הידע, הערכים וההעדפות הטיפוליות.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
